"מה? מה פתאום?": עם פיזור הכנסת, הפלונטר יהפוך רשמית לכאוס - וואלה!

עם פיזור הכנסת, הפלונטר הפוליטי יהפוך רשמית לכאוס - וואלה! חדשות

התרעות פיקוד העורף

]]>

אם לפני שנה מישהו היה מנבא שב-2019 ישראל תעבור שלוש מערכות בחירות, התגובה הרווחת הייתה "מה, מה פתאום?". אם אחרי בחירות אפריל מישהו היה מנבא שתוך חודש וחצי הכנסת ה-21 תפזר את עצמה לדעת - התגובה הייתה זהה, בליווי הרמת גבה והבעת תמיהה. כלקח מתבקש מניסיון העבר הקצר, כשהתבררה מפת המנדטים אחרי בחירות ספטמבר ובעיקר התיקו המשתק בין המנהיגים והגושים, האפשרות של בחירות נוספות כבר נשלפה לאוויר די מהר. ועדיין, "מה? מה פתאום?", היא התגובה הנפוצה מאז ועד היום.

28 ימים רדפו עוד 28 ימים שרדפו עוד 21 יום, המנדט להרכיב ממשלה עבר מראש הממשלה בנימין נתניהו ליו"ר כחול לבן גנץ לידי הכנסת, והבלתי יאומן בדרך להפוך למציאות. אם לא תהיה סנסציה דרמטית של הרגע האחרון, הכנסת ה-22 עומדת להתפזר - בהתנדבות - ולהצעיד את המדינה פעם נוספת לבחירות מלוכלכות, יקרות ומגעילות, והדובדבן שבקצפת: אף אחד לא באמת יכול להבטיח שזו תהיה הפעם האחרונה. מה פתאום? כל כך הרבה תקדימים פוליטיים היסטוריים נוצרו ב-2019, לכו תדעו מה יהיה ב-2020.

עוד בוואלה! NEWS

הרבה אנשים עמלו קשה מאוד בשבועות האחרונים בשביל שלא נגיע לרגע הזה. צוותי משא ומתן, מתווכים, שליחים, יועצים, מקורבים, פעילים וסתם אזרחים מודאגים התרוצצו הלוך ושוב בניסיון למצוא פתרון למה שכונה עד היום "הפלונטר הפוליטי", ומהלילה בחצות יהפוך רשמית לכאוס. אינספור הצעות, מתווים, ערובות, ביטחונות, הונחו על השולחנות של נתניהו, גנץ, יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן וראשי המפלגות האחרות כדי להקים ממשלות בשלל הרכבים ולהביא למדינה יציבות במקום להיגרר לעוד חצי שנה נוספת של אי-ודאות.

הפוליטיקאים קיוו שייחסך מהם שידור חוזר של המופע המביש של הרמת האצבעות בעד פיזור הכנסת הקודמת; באופן עקרוני, גם מבלי שירימו את ידם הכנסת תפוזר הערב אוטומטית, עם תום 21 היום האחרונים שבהם ניתן היה למצוא פתרון יצירתי. אבל לאור העובדה שהוחלט לערוך את הבחירות תוך פחות מ-90 יום, הכנסת תיאלץ להצביע היום (רביעי) בארבע קריאות על הצעת חוק מיוחדת שתקבע אותן ל-2 במרץ 2020. בפעם הקודמת רק 75 ח"כים הרימו את ידם בעד קיצור חייהם באופן רצוני, רבים מהם איבדו בשל כך את מקומם. הפעם כל המליאה תישא באחריות המשותפת, כי בחצות, כמו סינדרלה, הכנסת במילא מתפזרת מעצמה.

רבים הבטיחו להזיז כל אבן ולעשות כל מאמץ כדי למנוע בחירות, אבל את המוקש המרכזי אף אחד לא הצליח לפרק - המצב המשפטי של נתניהו. זה מה שקבע את תנאי המשא ומתן ובעיקר את הדרישה להיות ראשון ברוטציה, זה מה שהעמיק את הבריתות שלו עם השותפים הטבעיים בימין והחרדים, מה שמכונה היום "הבלוק". זו הסיבה שכחול לבן לא רצו לשבת איתו, והדרך היחידה לשכנע אותם עברה במתווה משפטי וחקיקתי סבוך שכלל שינוי חוקי יסוד למענו בלבד. זה גם מה שגרם לנתניהו להבין מהר מאוד שאם הוא לא יצליח להקים ממשלה בראשותו - עדיף לו לחתור לבחירות מאשר לפנות את מקומו למישהו אחר ולהסתכן באיבוד הכיסא בדיוק כשמגישים נגדו כתב אישום. בכירים במערכת הפוליטית ששוחחו איתו בימים שאחרי בחירות ספטמבר אומרים שכבר אז הוא דיבר ברצינות על הרעיון.

מאז, נשברו הרבה קונספציות, תחזיות שווא ונבואות שקר: החיבור בין נתניהו והבלוק התברר כמהלך הכי חכם שלו, ולא התפורר מכאן או מכאן; הקשר בין גנץ וח"כ יאיר לפיד רק התהדק במקום לפרק את כחול לבן. גנץ לא הקים ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת, ליברמן לא חזר הביתה לממשלת ימין-חרדים צרה, והאדמה של הליכוד לא רעדה מתחת לרגליו של נתניהו - גם אחרי שנכשל פעמיים בהרכבת ממשלה והוגש נגדו כתב אישום חמור על שוחד, מרמה והפרת אמונים. גדעון סער יצא לקרב חייו מול נתניהו וצפוי להתמודד מולו בפריימריז אבל החלומות על פוטש או פיצול בליכוד התבררו כעורבא פרח.

חציית הרוביקון לקראת בחירות

כל התרחישים והתסריטים התבדו, ובראשם הציפיה שדברים יתחילו לזוז כשחרב הבחירות תהפוך לממשית. במציאות, קרה בדיוק ההיפך: עד שלשום עוד היה מי שהאמין שאפשר להביא את גנץ ונתניהו יחדיו תחת מתווה מוסכם ומפורט שיסמן את נקודת היציאה של נתניהו לנבצרות אחרי יום העצמאות, בתוספת ערבויות משפטיות וחוקיות מפה ועד אמריקה.

נתניהו באמת הלך רחוק לקראת גנץ, אמרו לו יועציו ומקורביו, שמרביתם חשבו שהוא צריך לקחת את זה. אבל בקרב בין נתניהו והקוקפיט על לבו של גנץ היה מנצח: הוויתור האבירי של לפיד על הרוטציה סימן תמרור עצור על כל אפשרות של פירוק כחול לבן ואותת על חציית הרוביקון לקראת בחירות; הדרישה הפומבית לנתניהו שיתחייב לוותר על החסינות הייתה בשלב זה סתם עז/ספין שנזרק לתוך משחק ההאשמות.

ב-48 שעות האחרונות היה קיפאון מוחלט במגעים לאחדות, וגם ליברמן התבצר גבוה בעמדה הלכאורה ניטרלית שמטילה את האחריות לבחירות על הליכוד וכחול לבן, רק לא על עצמו. עד כה, הוא לא אותת שהוא מתכוון לעשות פניית פרסה ולתמוך בממשלת ימין צרה, אבל אצלו תמיד כדאי לשמור מקום לספק, לפחות עד מסיבת העיתונאים שהוא מכנס היום בצהריים. הקונספציה האחרונה שעשויה להישבר היא שבכל זאת תהיה תפנית מפתיעה שאף אחד לא חשב עליה ברגע האחרון, אבל לא בטוח שליברמן ייתן הרבה יותר ממופע טוב לעיני המצלמות.

משחק ההאשמות, שלרוב דועך תוך שבוע-שבועיים, עשוי להפוך הפעם לחלק בלתי נפרד מהרעש השוטף של הקמפיין, כי אלה לא בחירות מבודדות אלא חלק ממשבר פוליטי ארוך ומתגלגל שכבר גזל את 2019 ומאיים כעת על 2020. ההנחה הרווחת, שעולה כרגע מרוב הסקרים, היא שבסבירות גבוהה נחזור לאותה נקודה של תיקו משולש בה לנתניהו וגנץ אין ממשלה אחד בלי השני ושניהם חייבים את ליברמן. כך שהמטרה העיקרית של שניהם היא להגיע ל-61 מנדטים - בלעדיו; לראשון זה יאפשר להקים ממשלה עם הבלוק הנאמן ויקנה רוב לבקשת חסינות מהכנסת, לשני זה ייתן תעודת הכשר ניצחון אולטימטיבי בתקווה לפרק את החרדים מהברית עם נתניהו.

שניהם ייאלצו לשחק משחק עדין עם המפלגות הקטנות בצדדים, מימין ומשמאל, לדאוג לחיבורים ואיחודים ולוודא שהן עוברות את אחוז החסימה ולא זורקות עשרות אלפי קולות לפח. אבל כל התסריטים שהתבדו בחודשים האחרונים מלמדים שכדאי להיות זהירים עם ההערכות, ו-12 שבועות הם הרבה זמן להפתעות והתפתחויות "מה? מה פתאום?" מפתיעות בעלילה.